“עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא”
המאמר עוסק בדוגמא של תנועות וקולות פנימיים איתם מתמודד יוצר ומחפש דרך בתהליך האישי שלו: ספקות ותשוקות בתהליכי שינוי ויצירה.
בין מבצר למרחב
‘בורגנות’ היא לא מילה גסה.
יודעים בכלל מה פירושה?
אני הופתעתי היום, כי כשפתחתי כהרגלי את ויקיפדיה כדי להבין בכלל מה זו המילה הזו יצא כך:
“בורגנות היא המעמד המודרני של בעלי ההון, הכולל בני אדם המתפרנסים מניכוס אמצעי הייצור והערך העודף של התוצר.”
שזה להבנתי מה שעושים מרבית העצמאים. (כן כן לא בדיוק…)
אבל מדובר בסוג של מה שאנו מכנים היום לעיתים מעמד הביניים.
וזה כשלעצמו דבר מכובד מאד ויפה.
אלא שכשאדם בונה ויוצר דברים כל כך יפים: בית, משפחה, עסק, אורח חיים מסודר, אוסף חפצים, צובר רכוש וחוסך ממון, ובונה לו מרחב של נוחות לתלפיות.
אז החלק ההישרדותי שלו יתקוף בטבעיות כל בקשה לשינוי שיכולה לערער על המבצר הזה. (דרך אגב מעניין הוא שהפירוש של המילה ‘בורגני’ בגמרא הוא בעל מצודה או מתגורר בעיר מוקפת חומה.)
ככה נוצר שהבורגנים הפכו במהותם לשמרנים בכול הקשור לאורחות חייהם.
והכוחניים שבהם הפכו לבעלי מונופולים כדי לשמר את מצבם הנינוח. (נכון הדבר הן למונופולים כלכליים והן למונופולים חברתיים או דתיים).
אני גדלתי ברעננה עיר בורגנית קלאסית. הכל יפה, מטופח, אווירה נינוחה, מבנים ודרכים ישרות והכל מסודר.
מישהו פעם אמר לי שיש סרט שקוראים לו: “למלא את החלל”
“הבורגנים” הוא אמר, “צריכים ללמוד גם “לחלל את המלא”…”
כי בכל הסדר הזה יש משהו מפוספס!
ישנה הרבה ספרות על המתח בין חיי הנדודים לחיי הבורגנות.
בשיר של נתן אלתרמן “עוד חוזר הניגון” הוא מתאר את הנווד ‘בידיים ריקות’ אבל השמים מעליו.
בספר ‘נדודים’ של הרמן הסה הוא מתאר את הנווד פוגש את ‘בית האיכרים’ והוא כותב ביומן המסע שלו בין היתר:
“טוב לאיכרים! טוב לבעלי הרכוש, טוב למיושבים, לנאמנים, לבעלי המוסר.
אני יכול לאהוב אותם, להעריץ אותם ואף לקנא בהם. אבל איבדתי את מחצית חיי ברצוני לחקות את מוסריותם. ביקשתי להיות מה שלא הייתי.” הרמן הסה נוטש את הבורגנות.
אין ספק שיש בבחירה הזאת אומץ כנות וחן מיוחד של מרד החופש הקדוש. אבל בניגוד להתלהבות הראשונית שהייתה לי בתור נער לנוכח זה.
אני שואל את עצמי כיום איפה אני בכל זה?
שאלות של ספק עולות
האם באמת אוכל בכלל לנטוש? (כשבחרתי באופן של ברירה טבעית להקים משפחה, עסק ותרבות חברתית).
האם בתוך מבצרי הבורגנות שלתוכה גדלתי ניתן להיות בהוויה של ‘חיות הנוהמות ביער ללילות שלמים’, כחזונו של רבי נחמן מברסלב שליווה אותי בכל תקופת ההתבגרות?
האם המבנים שבניתי סותרים את החופש ובהכרח מחייבים אותי להיות כלוא מדרכי השינוי?
מה מספרים לי כל אותם אומני רחוב והנוודים למיניהם?
למה הם מהדהדים בי כל כך חזק?
האם זנחתי את הניגון?
ואם זה לא לשווא זה בסדר?
שיר הגעגועים לחיי חופש ונשימה תמיד התנגן לי שם ולמרות הכל(!) מרגיש לי שהצלחתי בסופו של יום רק ללטף בעדינות כלפי חוץ את תיבת המנגינה המסתורית הזאת.
להתיידד עם הספק
את הקטע הנ”ל כתבתי לעצמי ערב שבת חזון. והוא בעיני דוגמא טובה לקולות של ספק בתהליך האישי.
אנשים, אמנים ויוצרים, חווים את הספק כאשר מתעורר בהם הצורך לשנות כיוון. האם עליי לעשות משהו אחר היום? האם עליי לעשות משהו אחר בחיים? אולי לא בחרתי נכון?
או אולי אינני יודע בכלל לבחור?
הספק מלווה את מעגל היצירה, נוכח כמעט תמיד, אבל ישנם שלב ותקופה שבהם הוא נוכח ומהדהד במיוחד, משל לעץ שבגר וכל עליו נושרים ממנו. עלי השלכת הם מסמנים את המעבר, מטילים אי ודאות וספק על הקיים.
בשלב הזה השאלות נוקבות מתמיד, ולא ניתן יותר להתעלם מחוסר השקט הפנימי מהתחושה החזקה שמשהו לא מדויק במקום שלי,
במה או בלמה אני עושה…
ראשית נדרשת הכרה בספק. הספק אמנם מכריז על קיומו, בועט בנו חזק מבפנים – אבל קל יותר להדחיק את נוכחותו מאשר להישיר אליו מבט ולהקשיב למה שיש לו לומר. בתוכנו אנחנו יודעים: הספק תובע את השינוי, את התזוזה, ומפחיד מכל – את הוויתור.
מדוע? מפני שהספק מגיע בסוף תקופה של בשלות במעגל שצמחנו בו, בשלות של הישגים שקנינו ביזע ובהרבה מאמץ.
הספק צומח ומזכיר לנו שהפרי הבשל לבסוף נושר, שכל הבשלה היא גם תהליך של זקנה שאחריה מיתה. זהו אמנם מוות שיצמיח ויאפשר את השלב הבא, את ההתפתחות של משהו חדש – אבל ברגע זה, כל מה שאנו חווים אלה כאבי הספק.
מה מוטל כאן בספק?
מה הספק רוצה לומר לי?
מה הן השאלות המתהוות? מהן השאלות העולות מתוכן?
זהו שלב עתיר בשאלות, וזה גם הזמן להציף את כולן. לא הספק שואל את השאלות. הספק הוא רק הסימפטום, הוא התחושה שמולידים בי הקולות הפנימיים של “המשהו הזה” שבתוכי, שרוצה להיוולד.
מה קיים שם בתוכי?
מה הם הקולות שמתעמתים בי?
על מה עליי לוותר, ומה אולי יהיה אפשרי בעתיד?
“רק כאשר האדם מכיר בספקותיו, ובמובן מסוים מתיידד איתם, הוא מסוגל להקשיב ל’זה’ שבתוכו שמזמין אותו לוותר ולנוע הלאה”,
כותבת רונה שפריר בספרה ‘איש לומד לעוף.’
מבין הספקות מבעבעת המהות החיה בתוכנו – שאם נקשיב לה, נוכל לזהות משהו שלא מוותר עלינו, ולמעננו הוא אינו מוכן להישאר קבור בעולם הבשל שיצרנו, במבנים הנוחים, במצודה המגוננת.
המהות החיה בתוכנו רוצה להשמיע קול, לחדש את התנועה, לנוע הלאה.
אנחנו יכולים להתגלגל איתה הלאה כשאנחנו מקשיבים.