(בהשראת שירו של מאיר אריאל)
המאמר עוסק בתהליכי יצירה והתמקדות בהשראת שירו של מאיר אריאל - נשל הנחש. על מערכת היחסים בין יוצר לסביבה ועל תחושת ניתוק וחיפוש בתהליך היצירה.
“אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממרוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת
ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור”.
"כשאתה דוחה יצירה קשה מאד לחזור,
כשאתה חוזר אתה תוהה לעצמך: ‘איך לא הייתי כאן עד עכשיו?'”
“אחת לאיזה זמן מוגבל אני נשמט”
לעיתים אני מוצא את עצמי עייף, חלש, חלול, חסר תשוקה, חסר אונים, “אביון ודל”. ואני תמה, שהרי עד לא מזמן בערה בי התשוקה! וכמהתי, כספתי וחלמתי. רצתי וכתבתי, עמלתי ויצרתי..
ועכשיו?
“אביון ודל”.
במבט ראשוני נדמה כי המצב העגום הזה מעיד במידה רבה על טיב היחסים העומדים בבסיס העשייה והיצירה שלי. ואני תמה – האם היה הכל רק חלום? האם לא הייתה אמת בתשוקה הגדולה בתהליך היצירה שבו התחלתי? מניין הגיע פתאום ריקנות כל כך גדולה?
אני מנסה לברר.
נראה כי האנרגיה לא סתם ‘ברחה’.
לתחושת הנתק יש בסיס של היגיון פנימי – אני מוצא כי הייתה חוסר התאמה בין התנאים לה התנועה היצירתית שבי הייתה זקוקה על מנת להתפתח לבין התנאים של המעגל בו פעלתי. ולכן אני “נפלט משצף מעגל וכמו שוקע תחת גל”.
לעיתים הקצב הפנימי שבנו לא עומד בדרישות ההישגיות של “מרוץ הכרכרה” (מרוץ החיים היומיומי) והנפש שלנו מבקשת לנוח, להסתתר ולהתרחק מן הרעש שיוצרת סביבנו “ההמולה הסחרחרה” (ההמולה הציבורית) ומשהו בנו בוחר להישמט מ”שצף המעגל”, לצלול לשקט שמתחת הגל, כמו לקפוץ לתוך עולם פרטי, קרוב לעצמי, צופה ממרחק באופן לא מחייב כלפי חוץ, מרחב מוכר, ששוב אליו אני בורח.
הבנת התהליך אותו אני עובר משיבה אלי יכולת הכלה “אל כך שבינתיים אני נח” בדיוק “כך כמו שאני מונח”.
ועדיין אין בי שלווה.
הרהורים, זיכרונות מהעבר, חששות מהעתיד וביקורת עצמית נוקבת מייסרים אותי: אני נזכר ומודע לעובדת חיים מקובלת – “ואבא תמיד אומר – תעזבנו יום יעזבך יומיים!”.
כשאתה עוזב (קופץ או נשמט) אתה מתרחק ועלול גם לאבד קשר.
חלל התוהו האינטימי שלך מגדיל את הפער ומרחיק אותך מן העגלה הדוהרת במסלול החברתי ובמסלול העשייה. מרחוק אתה מבחין ש“העגלה נוסעת ושאין עצור” ואיתה צפה החרדה הקיומית של “והנה נשארת מאחור!”.
“מי צריך אותך עכשיו? מי בכלל זוכר אותך עכשיו?”
הרהורים עולים לי בלב:
מצד אחד “בינתיים אני נח” ו”לכל הכיוונים נפתח”.
אך מה יקרה אם לא אדביק את הקצב?
אם אשאר לשכב “תחת גשר מט ליפול”, האם יפול?
ו”מי צריך אותך עכשיו? / מי בכלל זוכר אותך עכשיו?”
האם אני עלול לאבד את הרלוונטיות שלי? את השייכות?
ואולי לא אמצא מוצא?
“ולך תצא מזה עכשיו / איך תצא מזה עכשיו?”
את התשובה אני מוצא (עם מאיר) בדימוי הנחש.
“…מביט בנשל הנחש
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח
בהשילי בלי כל חשש
תרבות של עור אשר יבש
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע”
בהתבוננות על תהליך ההתחדשות של הנחש ע”י השלת עור מת.
משהו בי מבקש למות, להסתיים. האוכל להשיל מעלי את כל החלקים שמרגישים מתים?
ומן המוות אעבור לידה מחודשת. תהליך של זיכוך, זיקוק פנימי וחיצוני להתקרב ממקום מותאם ובכך לעלות על השביל מחדש.
(“לך תתחיל למצוא שוב את הקשר…”)
גם הפחד עצמו מתגלה כשער.
דווקא בחשש עצמו בפער ובאיבוד הקשר אני מוצא שער לפתרון – “לך תתחיל למצוא שוב את הקשר(!)“
לחפש חוטי חיים מקשרים.
הכרה בגעגוע הקיים בי שמבקשת תנועה וחיבור נקי ומחודש.
מרחב חיבור הוא מעיין צלול למְחַפְּשֵׂי דֶּרֶךְ, לאנשים בצומת של שינוי, שמחפשים כיוון חדש ולאנשים שחווים אובדן דרך / עיכוב בתהליך היצירה או בתהליך התעסוקתי.