בלוג
במרחב כאן אניח סיפורים, מאמרים, שירים, יצירות, מחשבות ותובנות שאהבתי, שאספתי ושכתבתי.
מאמרים
לחצו והמאמר יפתח למטה

אחת לאיזה זמן מוגבל אני נשמט
נדודים
תפילה לממקד
הוצאו / הדס גלעד
דברי הוצאו מהקשרם
כעת חופשיים ממשקל וחותם
חוט מחשבתם נתק
דברי הוצאו מהקשרם
ואין עוד לתפסם בקרסי ציטוט
ואין עוד ללכדם באיגוף סוגרים
דברי הוצאו מהקשרם
והם נסים מכוונות
חוצים קירות בלתי נראים
לכל מושג זרים
ממריאים מעבר לעצמם
וקם ונהיה רוח הדברים

(מתוך ספר הביכורים שלה “כל האור בעצם” בהוצאת “פרדס”)
לאפשר מקום להשראה / סדרת רשת
תובנות מתוך מסע של שינוי ויצירה
דרך חדשה
ב – 2016 יצאתי לדרך חדשה.
קודם לכן ניהלתי כ- 7 שנים מרכז תיירות תוכן בעיר העתיקה של צפת. כחלק מעבודתי כמנהל המרכז שימשתי גם כמפיק אירועים וכמדריך מקומי מתוך צוות של מדריכי קבוצות המטיילים. תוך כדי אין סוף שעות הדרכה זכיתי להכיר יותר ויותר את דניאל פלטאוואר.
דניאל הוא אומן חמר מקומי העוסק בקדרות שנים רבות. הסטודיו של דניאל בנוי בתוך בקתה קסומה הצמודה לביתו. את הבקתה בנה בעצמו בשילוב עצים ואבנים עתיקות. הבקתה ממוקמת לצד השביל המחבר בין רובע האומנים (חלק מהרובע המוסלמי לשעבר) לעיר העתיקה (חלק מן הרובע היהודי העתיק שבנו עולי ספרד במאה ה – 16).
ביקור בסטודיו של דניאל הוא מן האטרקציות המרתקות שמציעה צפת לתיירים – הזדמנות מיוחדת עבורם להכיר דמות צפתית אותנטית ולהתרשם מקרוב מאופן היצירה של אומן מקומי בעת מלאכתו.
דניאל הגיע לארץ מאנגליה לפני כ- 30 שנה. במסגרת הכשרתו כקדר הוא שימש מספר שנים כשוליה למורה קדרות בכיר בסין הרחוקה. וכחלק מתהליך של חיפוש אישי הוא העמיק בלימוד הפילוסופי, בתורת הנפש ובגישה הפסיכולוגית שבבסיס תורת הקבלה, הבודהיזם ותורות המזרח.
החיבור המיוחד בין גישה פילוסופית רחבה ומרתקת, חיפוש דרך אישי, תהליך יצירתי ויצירה בכלל הקסימו אותי. אך יותר מכל היו אילו התובנות המיוחדות והמפתיעות של דניאל וגישתו לחיים. דניאל אסף את הרעיונות והתובנות שעלו לו מתוך תהליך היצירה והמפגש העקבי היומיומי לאורך השנים עם החמר. תובנות אלו שילבו באופן הרמוני עמקות לצד פשטות, אותנטיות, מקוריות וצניעות.
דניאל לא היה היוצר היחיד שבו פגשתי בחיי שתהליך היצירה השפיעה רבות על אורחות חייו. למעשה החיבור בין תהליכים אישיים, תהליכי יצירה וחיפוש אישי / רוחני ריתקו אותי שנים רבות. במהלך חיפוש הדרך האישי שלי מצאתי מגוון מורים שחיברו באישיותם ובמשנתם בין עולם הרוח, הנפש והעולם היצירתי. ועל אף שחלקם הגיעו מעולמות שונים ולעיתים זרים הם כולם דיברו שפה משותפת ויסודות של חשיבה דומה. לא אחת הבחנתי בחיבור ובשילוב המיוחד הזה שבין היוצרים השונים אך המשמעות הטמונה בו עבורי הייתה עדיין קצת מעורפלת. עד אי שם בחורף 2014.
חזרנו אשתי מיכל והילדים משבת משפחתית ועצרנו בחנות ספרים באחד ממרכזי הקניות שלצד הדרך. מיכל נכנסה לחנות ולאחר כחצי שעה יציאה כשהיא מנופפת לי בספר חדש. “היה מבצע אז קיבלת מתנה”. היא אמרה כשהיא נכנסת למכונית ומגישה לי את הספר ‘איש לומד לעוף – על האפשרות לחיים יצירתיים’.
אני קורא לאט. תמיד. אבל הפעם קראתי לאט במיוחד. שנה שלמה, שבת אחרי שבת הייתי יושב וקורא וצליל עדין ומיוחד שהתנגן בתוכי תמיד הדהד לי מתוך דפי הספר. לאחר שנה וחצי של קריאה החלטתי ליצור קשר עם מחברת הספר – רונה שפריר.
כך כתבה רונה באחד הפוסטים שלה:
“אדם הוא גשר, גם ספר הוא גשר. ‘איש לומד לעוף’ הביא את נעם אלי, את השפה המיוחדת שלו, את העקשנות לגעת בעומק, בלי לוותר לאף אחד (בעיקר לא לי). ונעם, האיש המיוחד הזה, יצר גשר ביני לבין עולמו (צפת, רבי נחמן, דברים שלא הכרתי(“.
רונה חיברה אצלי מאות קצוות של חיים שהיו פזורים בתוכי. ניצוצות של הבנה בהירה סימנו לי שביל חדש שהיה טמון בו געגוע עמוק של חלום חי. רצתי היישר אל תוכו ויצאתי שוב לדרך חדשה.
תהליכי שינוי ויצירה
בכתבת ‘מבט’ שנעשתה בעבר על מסע היצירה המוזיקלי של נגן הקאמנצ’ה המפורסם מארק אליהו מתאר מארק את המפגש הראשון שלו עם הקאמנצ’ה.
מארק נסע לחצי שנה לאתונה ללמוד אצל רוז דאלי, מאסטר אירי שמנגן על כל מיני כלים מהמזרח. עד שיום אחד הוא מתעורר לקול צליל מיוחד וכך הוא מתאר – ‘יום אחד אני מתעורר, ואני שומע צליל שכל החיים שמעתי אותו בתוכי ופעם הראשונה אני שומע אותו באוזניים’. הגילוי הזה התחיל אצלו מסע לימוד ארוך וחוצה יבשות שאת תוצאותיו אנחנו יודעים היום – מארק הפך לאחד מנגני הקאמנצ’ה המוכשרים והמוכרים בעולם.
המסע לגילוי היצירה של מארק מהדהד תחנות מוכרות במסע של כל יוצר –
שלבי השינוי, החיפוש, ההתנסויות והניסיונות השונים, רגעי הגילוי, תהליך הלמידה ועוד.
הספר של רונה היה עבורי גילוי מן הסוג הזה – צליל עמוק ומעומם ששמעתי בתוכי שנים רבות הופיע מולי בבהירות ודיוק מושלם. התגלתה בפני גישה ושפה שעסקה בפענוח תהליכים שהעסיקו אותי עד מאד – תהליכים אישיים שעסקו בתהליכי שינוי, בתהליך היצירתי ובהקשבה עמוקה למהות היצירתית אותה הקבלתי לא אחת לזאת הרוחנית.
לאט נגלה בפניי באופן ברור יותר הקו המחבר בין דניאל הקדר לרונה ולכל אותם מורי דרך שפגשתי בחיי. הייתה זו ההבנה העמוקה שדרכם הצלחתי למצוא עבורי עוגנים, אבני דרך, הבנה, גישה, שפה ובהירות מסוימת בתוך התהליך המעורפל והכאוטי של תהליכי השינוי או התהליכים היצירתיים והרוחניים אותם עברתי.
ידעתי שאותם אבני דרך שנלמדו מתוך המסע האישי שלהם לא יפטרו אותי מלעבור ולהתנסות בעצמי בכל אותם שבילים וצמתים אך גם זיהיתי באופן ברור קוים משותפים ולא מעט תובנות זהות שסימנו לי קצה אור בתוך הערפל של אי הידיעה המאפיינת את האזורים הללו.
השתוקקתי להמשיך להעמיק ולחקור כדי ללמוד יותר והחלטתי גם קצת לתעד. כך נולדה סדרת הרשת: ‘לאפשר מקום להשראה’.
לאפשר מקום להשראה
‘לאפשר מקום להשראה’ היא סדרת רשת דוקומנטרית על תהליכי שינוי ויצירה.
יצירת הסדרה נולדה מתוך אותה ההנחה שאדם שעבר דרך משמעותית של חיפוש ויצירה בוודאי נושא איתו מידע חשוב ותובנות משמעותיות אותם אסף לאורך המסע. בחרתי להיפגש עם כמה יוצרים ואנשי רוח ישראלים שעניינו אותי במיוחד.
פניתי בלב פתוח ובקשב רב יחד עם התכווננות לאפשר מרחב בטוח לחשיפת אותם אזורי מהות עדינים במסע היצירה האישי של היוצרים לאורך השנים. הכנות והברכה פתחו בפני את הדלתות.
על רקע צילום שכונת נווה צדק בת”א סיפר לי שלמה בר על החיפוש התמידי שלו אחרי האמת בתהליך היצירה ועל היופי המיוחד המתגלה ביצירה ‘א-סימטרית’ ועל חשיבות ‘אי הידיעה’.
בלב היער נפגשתי עם צבי יחזקאלי שסיפר לי שכבר 8 שנים הוא מתבודד בלילות בלב היער. שם המרחב שמאפשר לו לפגוש את הכאב שבו, את הבכי ואת הגעגוע לחלומות. מתוך המקום הזה הוא יוצר ופועל.
דניאל פלטאוואר אמן החמר שכתבתי עליו בתחילה שיתף אותי בתובנות מרתקות על המפגש האינטימי שלו עם החומר. לטענתו על אף שהוא ‘רק’ יוצר כלים מחמר באמת הוא חש כי משהו גדול ומשמעותי הרבה יותר נולד מתוך המפגש האינטימי רב השנים בינו לבין החומר.
עם הרב עדין שטיינזלץ הייתה לי זכות נדירה במיוחד. הוא ממש ביקש שקולו ישמע כמה שפחות ‘כדי שהדבר ידבר את עצמו’. חודש לאחר המפגש שלנו הוא עבר לצערנו אירוע מוחי שפגע ביכולת הדיבור שלו עובדה שהפכה את הריאיון שערכתי איתו לריאיון האחרון איתו עד היום. הרב עדין לא עשה לנו הנחות. הוא חיפש את הפשוט ללא מליצות וללא חנופה. נתן אמון רק באש ובאבנים “הם לא משקרות” כך פסק…
את אוריה צור פגשתי למרגלות ‘סבא תות’ עץ תות ענק בלב נוף גלילי טבעי. אוריה מנחה מעגלי שירה מקודשת. אלו מעגלים עם אלפי משתתפים(!) ששרים ורוקדים יחד בתפילה ובדבקות משותפת. סיקרן אותי במיוחד לשמוע מה הוא למד ואסף מתוך המעגלים הללו על יכולת חיבור של מרחב משותף.
על רקע נוף הרי מדבר יהודה פגשתי את הדסה פרומן. המפגש התרחש לא הרבה זמן לאחר פטירת בעלה הרב מנחם פרומן זצ”ל. הדסה שיתפה אותי באופן פתוח ועדין בנושאים שעסקו בחופש, יצירה ובתנועת חיים שפורצת דווקא מתוך חוויה אישית של מקום של כאב ותחושת חלל של ריק קיומי.
מתוך המפגשים עלו נושאים ותובנות מרתקות על תהליך היצירה. נושאים כמו: יצירה אותנטית, ממשות, שחרור מאחיזות, חשיבה יצירתית, שינוי והגשמת חלומות, נוכחות ברגע, סקרנות, מפגש בין יוצר ליצירה, הקשבה בתהליך היצירה, מהות ותדמית, פנים וחוץ, פשטות, יצירה מתוך ענווה, מתוך אמת, להיות בתנועה, חופש ועוד…
בכך הסדרה מזמינה את הצופים להכיר מבט חדש על האתגרים והשאלות שאיתם הם מתמודדים בשינויים, ביצירה ובעשייה היומיומית שבה הם עסוקים ובצמתים בהם הם מצויים.
נדודים
מסע בין ספקות לתשוקות
“עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא”
(אלתרמן)
‘בורגנות’ היא לא מילה גסה.
יודעים בכלל מה פירושה?
אני הופתעתי היום, כי כשפתחתי כהרגלי את ויקיפדיה כדי להבין בכלל מה זו המילה הזו יצא כך:
“בורגנות היא המעמד המודרני של בעלי ההון, הכולל בני אדם המתפרנסים מניכוס אמצעי הייצור והערך העודף של התוצר.”
שזה להבנתי מה שעושים מרבית העצמאים. (כן כן לא בדיוק…)
אבל מדובר בסוג של מה שאנו מכנים היום לעיתים מעמד הביניים.
וזה כשלעצמו דבר מכובד מאד ויפה.
אלא שכשאדם בונה ויוצר דברים כל כך יפים: בית, משפחה, עסק, אורח חיים מסודר, אוסף חפצים, צובר רכוש וחוסך ממון, ובונה לו מרחב של נוחות לתלפיות.
אז החלק ההישרדותי שלו יתקוף בטבעיות כל בקשה לשינוי שיכולה לערער על המבצר הזה.
(דרך אגב מעניין הוא שהפירוש של המילה ‘בורגני’ בגמרא הוא בעל מצודה או מתגורר בעיר מוקפת חומה.)
ככה נוצר שהבורגנים הפכו במהותם לשמרנים בכול הקשור לאורחות חייהם.
והכוחניים שבהם הפכו לבעלי מונופולים כדי לשמר את מצבם הנינוח.
(נכון הדבר הן למונופולים כלכליים והן למונופולים חברתיים או דתיים).
אני גדלתי ברעננה עיר בורגנית קלאסית.
הכל יפה, מטופח, אווירה נינוחה, מבנים ודרכים ישרות והכל מסודר.
מישהו פעם אמר לי שיש סרט שקוראים לו: “למלא את החלל”
“הבורגנים” הוא אמר, “צריכים ללמוד גם “לחלל את המלא”…”
כי בכל הסדר הזה יש משהו מפוספס!
ישנה הרבה ספרות על המתח בין חיי הנדודים לחיי הבורגנות.
בשיר של נתן אלתרמן “עוד חוזר הניגון” הוא מתאר את הנווד ‘בידיים ריקות’ אבל השמים מעליו.
בספר ‘נדודים’ של הרמן הסה הוא מתאר את הנווד פוגש את ‘בית האיכרים’ והוא כותב ביומן המסע שלו בין היתר:
“טוב לאיכרים! טוב לבעלי הרכוש, טוב למיושבים, לנאמנים, לבעלי המוסר.
אני יכול לאהוב אותם, להעריץ אותם ואף לקנא בהם. אבל איבדתי את מחצית חיי ברצוני לחקות את מוסריותם. ביקשתי להיות מה שלא הייתי.” הרמן הסה נוטש את הבורגנות.
אין ספק שיש בבחירה הזאת אומץ כנות וחן מיוחד של מרד החופש הקדוש.
אבל בניגוד להתלהבות הראשונית שהייתה לי בתור נער לנוכח זה.
אני שואל את עצמי כיום איפה אני בכל זה?
שאלות של ספק עולות.
האם באמת אוכל בכלל לנטוש?
(כשבחרתי באופן של ברירה טבעית להקים משפחה, עסק ותרבות חברתית.)
האם בתוך מבצרי הבורגנות שלתוכה גדלתי ניתן להיות בהוויה של ‘חיות הנוהמות ביער ללילות שלמים’
כחזונו של רבי נחמן מברסלב שליווה אותי בכל תקופת ההתבגרות?
האם המבנים שבניתי סותרים את החופש ובהכרח מחייבים אותי להיות כלוא מדרכי השינוי?
מה מספרים לי כל אותם אומני רחוב והנוודים למיניהם?
למה הם מהדהדים בי כל כך חזק?
האם זנחתי את הניגון?
ואם זה לא לשווא זה בסדר?
שיר הגעגועים לחיי חופש ונשימה תמיד התנגן לי שם ולמרות הכל(!) מרגיש לי שהצלחתי בסופו של יום
רק ללטף בעדינות כלפי חוץ את תיבת המנגינה המסתורית הזאת.
את הקטע הנ”ל כתבתי לעצמי ערב שבת חזון. והוא בעיני דוגמא טובה לקולות של ספק בתהליך האישי.
אנשים, אמנים ויוצרים, חווים את הספק כאשר מתעורר בהם הצורך לשנות כיוון. האם עליי לעשות משהו אחר היום? האם עליי לעשות משהו אחר בחיים? אולי לא בחרתי נכון?
או אולי אינני יודע בכלל לבחור?
הספק מלווה את מעגל היצירה, נוכח כמעט תמיד, אבל ישנם שלב ותקופה שבהם הוא נוכח ומהדהד במיוחד, משל לעץ שבגר וכל עליו נושרים ממנו. עלי השלכת הם מסמנים את המעבר, מטילים אי ודאות וספק על הקיים.
בשלב הזה השאלות נוקבות מתמיד, ולא ניתן יותר להתעלם מחוסר השקט הפנימי מהתחושה החזקה שמשהו לא מדויק במקום שלי,
במה או בלמה אני עושה…
ראשית נדרשת הכרה בספק. הספק אמנם מכריז על קיומו, בועט בנו חזק מבפנים – אבל קל יותר להדחיק את נוכחותו מאשר להישיר אליו מבט ולהקשיב למה שיש לו לומר. בתוכנו אנחנו יודעים: הספק תובע את השינוי, את התזוזה, ומפחיד מכל – את הוויתור.
מדוע? מפני שהספק מגיע בסוף תקופה של בשלות במעגל שצמחנו בו, בשלות של הישגים שקנינו ביזע ובהרבה מאמץ.
הספק צומח ומזכיר לנו שהפרי הבשל לבסוף נושר, שכל הבשלה היא גם תהליך של זקנה שאחריה מיתה. זהו אמנם מוות שיצמיח ויאפשר את השלב הבא, את ההתפתחות של משהו חדש – אבל ברגע זה, כל מה שאנו חווים אלה כאבי הספק.
מה מוטל כאן בספק?
מה הספק רוצה לומר לי?
מה הן השאלות המתהוות? מהן השאלות העולות מתוכן?
זהו שלב עתיר בשאלות, וזה גם הזמן להציף את כולן. לא הספק שואל את השאלות. הספק הוא רק הסימפטום, הוא התחושה שמולידים בי הקולות הפנימיים של “המשהו הזה” שבתוכי, שרוצה להיוולד.
מה קיים שם בתוכי?
מה הם הקולות שמתעמתים בי?
על מה עליי לוותר, ומה אולי יהיה אפשרי בעתיד?
“רק כאשר האדם מכיר בספקותיו, ובמובן מסוים מתיידד איתם, הוא מסוגל להקשיב ל’זה’ שבתוכו שמזמין אותו לוותר ולנוע הלאה”,
כותבת רונה שפריר בספרה ‘איש לומד לעוף.’
מבין הספקות מבעבעת המהות החיה בתוכנו – שאם נקשיב לה, נוכל לזהות משהו שלא מוותר עלינו, ולמעננו הוא אינו מוכן להישאר קבור בעולם הבשל שיצרנו, במבנים הנוחים, במצודה המגוננת.
המהות החיה בתוכנו רוצה להשמיע קול, לחדש את התנועה, לנוע הלאה.
אנחנו יכולים להתגלגל איתה הלאה כשאנחנו מקשיבים.
אחת לאיזה זמן מוגבל אני נשמט
על ניתוק וקשר בתהליך היצירה.
בהשראת שירו של מאיר אריאל נשל הנחש
“כשאתה דוחה יצירה קשה מאד לחזור,
כשאתה חוזר אתה תוהה לעצמך: ‘איך לא הייתי כאן עד עכשיו?'”
(הדסה פרומן)
“אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממרוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת
ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור”.
(נשל נחש / מאיר אריאל)
“אחת לאיזה זמן מוגבל אני נשמט”
לעיתים אני מוצא את עצמי עייף, חלש, חלול, חסר תשוקה, חסר אונים, “אביון ודל”. ואני תמה, שהרי עד לא מזמן בערה בי התשוקה! וכמהתי, כספתי וחלמתי. רצתי וכתבתי, עמלתי ויצרתי..
ועכשיו?
“אביון ודל”.
במבט ראשוני נדמה כי המצב העגום הזה מעיד במידה רבה על טיב היחסים העומדים בבסיס העשייה והיצירה שלי. ואני תמה – האם היה הכל רק חלום? האם לא הייתה אמת בתשוקה הגדולה בתהליך היצירה שבו התחלתי? מניין הגיע פתאום ריקנות כל כך גדולה?
אני מנסה לברר.
נראה כי האנרגיה לא סתם ‘ברחה’.
לתחושת הנתק יש בסיס של היגיון פנימי – אני מוצא כי הייתה חוסר התאמה בין התנאים לה התנועה היצירתית שבי הייתה זקוקה על מנת להתפתח לבין התנאים של המעגל בו פעלתי. ולכן אני “נפלט משצף מעגל וכמו שוקע תחת גל”.
לעיתים הקצב הפנימי שבנו לא עומד בדרישות ההישגיות של “מרוץ הכרכרה” (מרוץ החיים היומיומי) והנפש שלנו מבקשת לנוח, להסתתר ולהתרחק מן הרעש שיוצרת סביבנו “ההמולה הסחרחרה” (ההמולה הציבורית) ומשהו בנו בוחר להישמט מ”שצף המעגל”, לצלול לשקט שמתחת הגל, כמו לקפוץ לתוך עולם פרטי, קרוב לעצמי, צופה ממרחק באופן לא מחייב כלפי חוץ, מרחב מוכר, ששוב אליו אני בורח.
הבנת התהליך אותו אני עובר משיבה אלי יכולת הכלה “אל כך שבינתיים אני נח” בדיוק “כך כמו שאני מונח”.
ועדיין אין בי שלווה.
הרהורים, זיכרונות מהעבר, חששות מהעתיד וביקורת עצמית נוקבת מייסרים אותי: אני נזכר ומודע לעובדת חיים מקובלת – “ואבא תמיד אומר – תעזבנו יום יעזבך יומיים!”.
כשאתה עוזב (קופץ או נשמט) אתה מתרחק ועלול גם לאבד קשר.
חלל התוהו האינטימי שלך מגדיל את הפער ומרחיק אותך מן העגלה הדוהרת במסלול החברתי ובמסלול העשייה. מרחוק אתה מבחין ש“העגלה נוסעת ושאין עצור” ואיתה צפה החרדה הקיומית של “והנה נשארת מאחור!”.
“מי צריך אותך עכשיו? /
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?”
הרהורים עולים לי בלב:
מצד אחד “בינתיים אני נח” ו”לכל הכיוונים נפתח”.
אך מה יקרה אם לא אדביק את הקצב?
אם אשאר לשכב “תחת גשר מט ליפול”, האם יפול?
ו”מי צריך אותך עכשיו? / מי בכלל זוכר אותך עכשיו?”
האם אני עלול לאבד את הרלוונטיות שלי? את השייכות?
ואולי לא אמצא מוצא?
“ולך תצא מזה עכשיו / איך תצא מזה עכשיו?”
את התשובה אני מוצא (עם מאיר) בדימוי הנחש.
“…מביט בנשל הנחש
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח
בהשילי בלי כל חשש
תרבות של עור אשר יבש
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע”
בהתבוננות על תהליך ההתחדשות של הנחש ע”י השלת עור מת.
משהו בי מבקש למות, להסתיים. האוכל להשיל מעלי את כל החלקים שמרגישים מתים?
ומן המוות אעבור לידה מחודשת. תהליך של זיכוך, זיקוק פנימי וחיצוני להתקרב ממקום מותאם ובכך לעלות על השביל מחדש.
(“לך תתחיל למצוא שוב את הקשר…”)
גם הפחד עצמו מתגלה כשער.
דווקא בחשש עצמו בפער ובאיבוד הקשר אני מוצא שער לפתרון –
“לך תתחיל למצוא שוב את הקשר(!)“
לחפש חוטי חיים מקשרים.
הכרה בגעגוע הקיים בי שמבקשת תנועה וחיבור נקי ומחודש.
תפילה לממקד
הכנה לפני מפגש התמקדות
אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן.
אוֹר אֵין סוֹף, אוֹר עֶלְיוֹן. יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת, שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וּמֵעֶרְכֵי לֵב הָאָדָם.
כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי לְהִכָּנֵס לְהִתְוָועַדוּת זוֹ בְּשָׁלוֹם מִתּוֹךְ נְקִיּוּת הַמַּחְשָׁבָה וְזַכּוֹת הַלֵּב.
וְנָתַתָּ לְעַבְדֵּךְ לֵב שׁוֹמֵעַ, בִּינַת הַלֵּב. רוּחַ חָכְמָה וּתְבוּנָה, כְּלָיוֹת נוֹבְעוֹת עֵצָה וְחָכְמָה.
לֵב טָהוֹר בָּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חָדָשׁ בַּקְּרָבִי.
מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ. מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
עֲשֵׂה עִמָּנוֹּ פְּלָאוֹת וְחָנְנוּ מֵאִתְּךָ לְגַלּוֹת וְלִדְלוֹת הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים הַנִּמְשָׁכִים מֵעִמְקֵי עֲמָקִים תְּהוֹם רַבָּה.
וּתְזַכֵּנִי בְּרַחֶמְךָ וְתוֹדִיעֵנִי בְּאַהֲבָתְךָ לְהַקְשִׁיב וּלְהָאִיר מִתּוֹכָם עֵצוֹת אֱמֶת, יְשָׁרוֹת וּבְרוּרוֹת.
וְתָבוֹא בְּקִרְבֶּנוּ הַהַרְגָּשָׁה וְיֹאמַר לִי לִבִּי – צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף מְזֻקָּק.
* לע”נ חיה בת מרים
הוצאו / הדס גלעד
דברי הוצאו מהקשרם
כעת חופשיים ממשקל וחותם
חוט מחשבתם נתק
דברי הוצאו מהקשרם
ואין עוד לתפסם בקרסי ציטוט
ואין עוד ללכדם באיגוף סוגרים
דברי הוצאו מהקשרם
והם נסים מכוונות
חוצים קירות בלתי נראים
לכל מושג זרים
ממריאים מעבר לעצמם
וקם ונהיה רוח הדברים
(מתוך ספר הביכורים שלה “כל האור בעצם” בהוצאת “פרדס”)

לאפשר מקום להשראה / סדרת רשת
תובנות מתוך מסע של שינוי ויצירה
דרך חדשה
ב – 2016 יצאתי לדרך חדשה.
קודם לכן ניהלתי כ- 7 שנים מרכז תיירות תוכן בעיר העתיקה של צפת. כחלק מעבודתי כמנהל המרכז שימשתי גם כמפיק אירועים וכמדריך מקומי מתוך צוות של מדריכי קבוצות המטיילים. תוך כדי אין סוף שעות הדרכה זכיתי להכיר יותר ויותר את דניאל פלטאוואר.
דניאל הוא אומן חמר מקומי העוסק בקדרות שנים רבות. הסטודיו של דניאל בנוי בתוך בקתה קסומה הצמודה לביתו. את הבקתה בנה בעצמו בשילוב עצים ואבנים עתיקות. הבקתה ממוקמת לצד השביל המחבר בין רובע האומנים (חלק מהרובע המוסלמי לשעבר) לעיר העתיקה (חלק מן הרובע היהודי העתיק שבנו עולי ספרד במאה ה – 16).
ביקור בסטודיו של דניאל הוא מן האטרקציות המרתקות שמציעה צפת לתיירים – הזדמנות מיוחדת עבורם להכיר דמות צפתית אותנטית ולהתרשם מקרוב מאופן היצירה של אומן מקומי בעת מלאכתו.
דניאל הגיע לארץ מאנגליה לפני כ- 30 שנה. במסגרת הכשרתו כקדר הוא שימש מספר שנים כשוליה למורה קדרות בכיר בסין הרחוקה. וכחלק מתהליך של חיפוש אישי הוא העמיק בלימוד הפילוסופי, בתורת הנפש ובגישה הפסיכולוגית שבבסיס תורת הקבלה, הבודהיזם ותורות המזרח.
החיבור המיוחד בין גישה פילוסופית רחבה ומרתקת, חיפוש דרך אישי, תהליך יצירתי ויצירה בכלל הקסימו אותי. אך יותר מכל היו אילו התובנות המיוחדות והמפתיעות של דניאל וגישתו לחיים. דניאל אסף את הרעיונות והתובנות שעלו לו מתוך תהליך היצירה והמפגש העקבי היומיומי לאורך השנים עם החמר. תובנות אלו שילבו באופן הרמוני עמקות לצד פשטות, אותנטיות, מקוריות וצניעות.
דניאל לא היה היוצר היחיד שבו פגשתי בחיי שתהליך היצירה השפיעה רבות על אורחות חייו. למעשה החיבור בין תהליכים אישיים, תהליכי יצירה וחיפוש אישי / רוחני ריתקו אותי שנים רבות. במהלך חיפוש הדרך האישי שלי מצאתי מגוון מורים שחיברו באישיותם ובמשנתם בין עולם הרוח, הנפש והעולם היצירתי. ועל אף שחלקם הגיעו מעולמות שונים ולעיתים זרים הם כולם דיברו שפה משותפת ויסודות של חשיבה דומה. לא אחת הבחנתי בחיבור ובשילוב המיוחד הזה שבין היוצרים השונים אך המשמעות הטמונה בו עבורי הייתה עדיין קצת מעורפלת. עד אי שם בחורף 2014.
חזרנו אשתי מיכל והילדים משבת משפחתית ועצרנו בחנות ספרים באחד ממרכזי הקניות שלצד הדרך. מיכל נכנסה לחנות ולאחר כחצי שעה יציאה כשהיא מנופפת לי בספר חדש. “היה מבצע אז קיבלת מתנה”. היא אמרה כשהיא נכנסת למכונית ומגישה לי את הספר ‘איש לומד לעוף – על האפשרות לחיים יצירתיים’.
אני קורא לאט. תמיד. אבל הפעם קראתי לאט במיוחד. שנה שלמה, שבת אחרי שבת הייתי יושב וקורא וצליל עדין ומיוחד שהתנגן בתוכי תמיד הדהד לי מתוך דפי הספר. לאחר שנה וחצי של קריאה החלטתי ליצור קשר עם מחברת הספר – רונה שפריר.
כך כתבה רונה באחד הפוסטים שלה:
“אדם הוא גשר, גם ספר הוא גשר. ‘איש לומד לעוף’ הביא את נעם אלי, את השפה המיוחדת שלו, את העקשנות לגעת בעומק, בלי לוותר לאף אחד (בעיקר לא לי). ונעם, האיש המיוחד הזה, יצר גשר ביני לבין עולמו (צפת, רבי נחמן, דברים שלא הכרתי(“.
רונה חיברה אצלי מאות קצוות של חיים שהיו פזורים בתוכי. ניצוצות של הבנה בהירה סימנו לי שביל חדש שהיה טמון בו געגוע עמוק של חלום חי. רצתי היישר אל תוכו ויצאתי שוב לדרך חדשה.
תהליכי שינוי ויצירה
בכתבת ‘מבט’ שנעשתה בעבר על מסע היצירה המוזיקלי של נגן הקאמנצ’ה המפורסם מארק אליהו מתאר מארק את המפגש הראשון שלו עם הקאמנצ’ה.
מארק נסע לחצי שנה לאתונה ללמוד אצל רוז דאלי, מאסטר אירי שמנגן על כל מיני כלים מהמזרח. עד שיום אחד הוא מתעורר לקול צליל מיוחד וכך הוא מתאר – ‘יום אחד אני מתעורר, ואני שומע צליל שכל החיים שמעתי אותו בתוכי ופעם הראשונה אני שומע אותו באוזניים’. הגילוי הזה התחיל אצלו מסע לימוד ארוך וחוצה יבשות שאת תוצאותיו אנחנו יודעים היום – מארק הפך לאחד מנגני הקאמנצ’ה המוכשרים והמוכרים בעולם.
המסע לגילוי היצירה של מארק מהדהד תחנות מוכרות במסע של כל יוצר –
שלבי השינוי, החיפוש, ההתנסויות והניסיונות השונים, רגעי הגילוי, תהליך הלמידה ועוד.
הספר של רונה היה עבורי גילוי מן הסוג הזה – צליל עמוק ומעומם ששמעתי בתוכי שנים רבות הופיע מולי בבהירות ודיוק מושלם. התגלתה בפני גישה ושפה שעסקה בפענוח תהליכים שהעסיקו אותי עד מאד – תהליכים אישיים שעסקו בתהליכי שינוי, בתהליך היצירתי ובהקשבה עמוקה למהות היצירתית אותה הקבלתי לא אחת לזאת הרוחנית.
לאט נגלה בפניי באופן ברור יותר הקו המחבר בין דניאל הקדר לרונה ולכל אותם מורי דרך שפגשתי בחיי. הייתה זו ההבנה העמוקה שדרכם הצלחתי למצוא עבורי עוגנים, אבני דרך, הבנה, גישה, שפה ובהירות מסוימת בתוך התהליך המעורפל והכאוטי של תהליכי השינוי או התהליכים היצירתיים והרוחניים אותם עברתי.
ידעתי שאותם אבני דרך שנלמדו מתוך המסע האישי שלהם לא יפטרו אותי מלעבור ולהתנסות בעצמי בכל אותם שבילים וצמתים אך גם זיהיתי באופן ברור קוים משותפים ולא מעט תובנות זהות שסימנו לי קצה אור בתוך הערפל של אי הידיעה המאפיינת את האזורים הללו.
השתוקקתי להמשיך להעמיק ולחקור כדי ללמוד יותר והחלטתי גם קצת לתעד. כך נולדה סדרת הרשת: ‘לאפשר מקום להשראה’.
לאפשר מקום להשראה
‘לאפשר מקום להשראה’ היא סדרת רשת דוקומנטרית על תהליכי שינוי ויצירה.
יצירת הסדרה נולדה מתוך אותה ההנחה שאדם שעבר דרך משמעותית של חיפוש ויצירה בוודאי נושא איתו מידע חשוב ותובנות משמעותיות אותם אסף לאורך המסע. בחרתי להיפגש עם כמה יוצרים ואנשי רוח ישראלים שעניינו אותי במיוחד.
פניתי בלב פתוח ובקשב רב יחד עם התכווננות לאפשר מרחב בטוח לחשיפת אותם אזורי מהות עדינים במסע היצירה האישי של היוצרים לאורך השנים. הכנות והברכה פתחו בפני את הדלתות.
על רקע צילום שכונת נווה צדק בת”א סיפר לי שלמה בר על החיפוש התמידי שלו אחרי האמת בתהליך היצירה ועל היופי המיוחד המתגלה ביצירה ‘א-סימטרית’ ועל חשיבות ‘אי הידיעה’.
בלב היער נפגשתי עם צבי יחזקאלי שסיפר לי שכבר 8 שנים הוא מתבודד בלילות בלב היער. שם המרחב שמאפשר לו לפגוש את הכאב שבו, את הבכי ואת הגעגוע לחלומות. מתוך המקום הזה הוא יוצר ופועל.
דניאל פלטאוואר אמן החמר שכתבתי עליו בתחילה שיתף אותי בתובנות מרתקות על המפגש האינטימי שלו עם החומר. לטענתו על אף שהוא ‘רק’ יוצר כלים מחמר באמת הוא חש כי משהו גדול ומשמעותי הרבה יותר נולד מתוך המפגש האינטימי רב השנים בינו לבין החומר.
עם הרב עדין שטיינזלץ הייתה לי זכות נדירה במיוחד. הוא ממש ביקש שקולו ישמע כמה שפחות ‘כדי שהדבר ידבר את עצמו’. חודש לאחר המפגש שלנו הוא עבר לצערנו אירוע מוחי שפגע ביכולת הדיבור שלו עובדה שהפכה את הריאיון שערכתי איתו לריאיון האחרון איתו עד היום. הרב עדין לא עשה לנו הנחות. הוא חיפש את הפשוט ללא מליצות וללא חנופה. נתן אמון רק באש ובאבנים “הם לא משקרות” כך פסק…
את אוריה צור פגשתי למרגלות ‘סבא תות’ עץ תות ענק בלב נוף גלילי טבעי. אוריה מנחה מעגלי שירה מקודשת. אלו מעגלים עם אלפי משתתפים(!) ששרים ורוקדים יחד בתפילה ובדבקות משותפת. סיקרן אותי במיוחד לשמוע מה הוא למד ואסף מתוך המעגלים הללו על יכולת חיבור של מרחב משותף.
על רקע נוף הרי מדבר יהודה פגשתי את הדסה פרומן. המפגש התרחש לא הרבה זמן לאחר פטירת בעלה הרב מנחם פרומן זצ”ל. הדסה שיתפה אותי באופן פתוח ועדין בנושאים שעסקו בחופש, יצירה ובתנועת חיים שפורצת דווקא מתוך חוויה אישית של מקום של כאב ותחושת חלל של ריק קיומי.
מתוך המפגשים עלו נושאים ותובנות מרתקות על תהליך היצירה. נושאים כמו: יצירה אותנטית, ממשות, שחרור מאחיזות, חשיבה יצירתית, שינוי והגשמת חלומות, נוכחות ברגע, סקרנות, מפגש בין יוצר ליצירה, הקשבה בתהליך היצירה, מהות ותדמית, פנים וחוץ, פשטות, יצירה מתוך ענווה, מתוך אמת, להיות בתנועה, חופש ועוד…
בכך הסדרה מזמינה את הצופים להכיר מבט חדש על האתגרים והשאלות שאיתם הם מתמודדים בשינויים, ביצירה ובעשייה היומיומית שבה הם עסוקים ובצמתים בהם הם מצויים.
נדודים
מסע בין ספקות לתשוקות
“עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא”
(אלתרמן)
‘בורגנות’ היא לא מילה גסה.
יודעים בכלל מה פירושה?
אני הופתעתי היום, כי כשפתחתי כהרגלי את ויקיפדיה כדי להבין בכלל מה זו המילה הזו יצא כך:
“בורגנות היא המעמד המודרני של בעלי ההון, הכולל בני אדם המתפרנסים מניכוס אמצעי הייצור והערך העודף של התוצר.”
שזה להבנתי מה שעושים מרבית העצמאים. (כן כן לא בדיוק…)
אבל מדובר בסוג של מה שאנו מכנים היום לעיתים מעמד הביניים.
וזה כשלעצמו דבר מכובד מאד ויפה.
אלא שכשאדם בונה ויוצר דברים כל כך יפים: בית, משפחה, עסק, אורח חיים מסודר, אוסף חפצים, צובר רכוש וחוסך ממון, ובונה לו מרחב של נוחות לתלפיות.
אז החלק ההישרדותי שלו יתקוף בטבעיות כל בקשה לשינוי שיכולה לערער על המבצר הזה.
(דרך אגב מעניין הוא שהפירוש של המילה ‘בורגני’ בגמרא הוא בעל מצודה או מתגורר בעיר מוקפת חומה.)
ככה נוצר שהבורגנים הפכו במהותם לשמרנים בכול הקשור לאורחות חייהם.
והכוחניים שבהם הפכו לבעלי מונופולים כדי לשמר את מצבם הנינוח.
(נכון הדבר הן למונופולים כלכליים והן למונופולים חברתיים או דתיים).
אני גדלתי ברעננה עיר בורגנית קלאסית.
הכל יפה, מטופח, אווירה נינוחה, מבנים ודרכים ישרות והכל מסודר.
מישהו פעם אמר לי שיש סרט שקוראים לו: “למלא את החלל”
“הבורגנים” הוא אמר, “צריכים ללמוד גם “לחלל את המלא”…”
כי בכל הסדר הזה יש משהו מפוספס!
ישנה הרבה ספרות על המתח בין חיי הנדודים לחיי הבורגנות.
בשיר של נתן אלתרמן “עוד חוזר הניגון” הוא מתאר את הנווד ‘בידיים ריקות’ אבל השמים מעליו.
בספר ‘נדודים’ של הרמן הסה הוא מתאר את הנווד פוגש את ‘בית האיכרים’ והוא כותב ביומן המסע שלו בין היתר:
“טוב לאיכרים! טוב לבעלי הרכוש, טוב למיושבים, לנאמנים, לבעלי המוסר.
אני יכול לאהוב אותם, להעריץ אותם ואף לקנא בהם. אבל איבדתי את מחצית חיי ברצוני לחקות את מוסריותם. ביקשתי להיות מה שלא הייתי.” הרמן הסה נוטש את הבורגנות.
אין ספק שיש בבחירה הזאת אומץ כנות וחן מיוחד של מרד החופש הקדוש.
אבל בניגוד להתלהבות הראשונית שהייתה לי בתור נער לנוכח זה.
אני שואל את עצמי כיום איפה אני בכל זה?
שאלות של ספק עולות.
האם באמת אוכל בכלל לנטוש?
(כשבחרתי באופן של ברירה טבעית להקים משפחה, עסק ותרבות חברתית.)
האם בתוך מבצרי הבורגנות שלתוכה גדלתי ניתן להיות בהוויה של ‘חיות הנוהמות ביער ללילות שלמים’
כחזונו של רבי נחמן מברסלב שליווה אותי בכל תקופת ההתבגרות?
האם המבנים שבניתי סותרים את החופש ובהכרח מחייבים אותי להיות כלוא מדרכי השינוי?
מה מספרים לי כל אותם אומני רחוב והנוודים למיניהם?
למה הם מהדהדים בי כל כך חזק?
האם זנחתי את הניגון?
ואם זה לא לשווא זה בסדר?
שיר הגעגועים לחיי חופש ונשימה תמיד התנגן לי שם ולמרות הכל(!) מרגיש לי שהצלחתי בסופו של יום
רק ללטף בעדינות כלפי חוץ את תיבת המנגינה המסתורית הזאת.
את הקטע הנ”ל כתבתי לעצמי ערב שבת חזון. והוא בעיני דוגמא טובה לקולות של ספק בתהליך האישי.
אנשים, אמנים ויוצרים, חווים את הספק כאשר מתעורר בהם הצורך לשנות כיוון. האם עליי לעשות משהו אחר היום? האם עליי לעשות משהו אחר בחיים? אולי לא בחרתי נכון?
או אולי אינני יודע בכלל לבחור?
הספק מלווה את מעגל היצירה, נוכח כמעט תמיד, אבל ישנם שלב ותקופה שבהם הוא נוכח ומהדהד במיוחד, משל לעץ שבגר וכל עליו נושרים ממנו. עלי השלכת הם מסמנים את המעבר, מטילים אי ודאות וספק על הקיים.
בשלב הזה השאלות נוקבות מתמיד, ולא ניתן יותר להתעלם מחוסר השקט הפנימי מהתחושה החזקה שמשהו לא מדויק במקום שלי,
במה או בלמה אני עושה…
ראשית נדרשת הכרה בספק. הספק אמנם מכריז על קיומו, בועט בנו חזק מבפנים – אבל קל יותר להדחיק את נוכחותו מאשר להישיר אליו מבט ולהקשיב למה שיש לו לומר. בתוכנו אנחנו יודעים: הספק תובע את השינוי, את התזוזה, ומפחיד מכל – את הוויתור.
מדוע? מפני שהספק מגיע בסוף תקופה של בשלות במעגל שצמחנו בו, בשלות של הישגים שקנינו ביזע ובהרבה מאמץ.
הספק צומח ומזכיר לנו שהפרי הבשל לבסוף נושר, שכל הבשלה היא גם תהליך של זקנה שאחריה מיתה. זהו אמנם מוות שיצמיח ויאפשר את השלב הבא, את ההתפתחות של משהו חדש – אבל ברגע זה, כל מה שאנו חווים אלה כאבי הספק.
מה מוטל כאן בספק?
מה הספק רוצה לומר לי?
מה הן השאלות המתהוות? מהן השאלות העולות מתוכן?
זהו שלב עתיר בשאלות, וזה גם הזמן להציף את כולן. לא הספק שואל את השאלות. הספק הוא רק הסימפטום, הוא התחושה שמולידים בי הקולות הפנימיים של “המשהו הזה” שבתוכי, שרוצה להיוולד.
מה קיים שם בתוכי?
מה הם הקולות שמתעמתים בי?
על מה עליי לוותר, ומה אולי יהיה אפשרי בעתיד?
“רק כאשר האדם מכיר בספקותיו, ובמובן מסוים מתיידד איתם, הוא מסוגל להקשיב ל’זה’ שבתוכו שמזמין אותו לוותר ולנוע הלאה”,
כותבת רונה שפריר בספרה ‘איש לומד לעוף.’
מבין הספקות מבעבעת המהות החיה בתוכנו – שאם נקשיב לה, נוכל לזהות משהו שלא מוותר עלינו, ולמעננו הוא אינו מוכן להישאר קבור בעולם הבשל שיצרנו, במבנים הנוחים, במצודה המגוננת.
המהות החיה בתוכנו רוצה להשמיע קול, לחדש את התנועה, לנוע הלאה.
אנחנו יכולים להתגלגל איתה הלאה כשאנחנו מקשיבים.
אחת לאיזה זמן מוגבל אני נשמט
על ניתוק וקשר בתהליך היצירה.
בהשראת שירו של מאיר אריאל נשל הנחש
“כשאתה דוחה יצירה קשה מאד לחזור,
כשאתה חוזר אתה תוהה לעצמך: ‘איך לא הייתי כאן עד עכשיו?'”
(הדסה פרומן)
“אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממרוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת
ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור”.
(נשל נחש / מאיר אריאל)
“אחת לאיזה זמן מוגבל אני נשמט”
לעיתים אני מוצא את עצמי עייף, חלש, חלול, חסר תשוקה, חסר אונים, “אביון ודל”. ואני תמה, שהרי עד לא מזמן בערה בי התשוקה! וכמהתי, כספתי וחלמתי. רצתי וכתבתי, עמלתי ויצרתי..
ועכשיו?
“אביון ודל”.
במבט ראשוני נדמה כי המצב העגום הזה מעיד במידה רבה על טיב היחסים העומדים בבסיס העשייה והיצירה שלי. ואני תמה – האם היה הכל רק חלום? האם לא הייתה אמת בתשוקה הגדולה בתהליך היצירה שבו התחלתי? מניין הגיע פתאום ריקנות כל כך גדולה?
אני מנסה לברר.
נראה כי האנרגיה לא סתם ‘ברחה’.
לתחושת הנתק יש בסיס של היגיון פנימי – אני מוצא כי הייתה חוסר התאמה בין התנאים לה התנועה היצירתית שבי הייתה זקוקה על מנת להתפתח לבין התנאים של המעגל בו פעלתי. ולכן אני “נפלט משצף מעגל וכמו שוקע תחת גל”.
לעיתים הקצב הפנימי שבנו לא עומד בדרישות ההישגיות של “מרוץ הכרכרה” (מרוץ החיים היומיומי) והנפש שלנו מבקשת לנוח, להסתתר ולהתרחק מן הרעש שיוצרת סביבנו “ההמולה הסחרחרה” (ההמולה הציבורית) ומשהו בנו בוחר להישמט מ”שצף המעגל”, לצלול לשקט שמתחת הגל, כמו לקפוץ לתוך עולם פרטי, קרוב לעצמי, צופה ממרחק באופן לא מחייב כלפי חוץ, מרחב מוכר, ששוב אליו אני בורח.
הבנת התהליך אותו אני עובר משיבה אלי יכולת הכלה “אל כך שבינתיים אני נח” בדיוק “כך כמו שאני מונח”.
ועדיין אין בי שלווה.
הרהורים, זיכרונות מהעבר, חששות מהעתיד וביקורת עצמית נוקבת מייסרים אותי: אני נזכר ומודע לעובדת חיים מקובלת – “ואבא תמיד אומר – תעזבנו יום יעזבך יומיים!”.
כשאתה עוזב (קופץ או נשמט) אתה מתרחק ועלול גם לאבד קשר.
חלל התוהו האינטימי שלך מגדיל את הפער ומרחיק אותך מן העגלה הדוהרת במסלול החברתי ובמסלול העשייה. מרחוק אתה מבחין ש“העגלה נוסעת ושאין עצור” ואיתה צפה החרדה הקיומית של “והנה נשארת מאחור!”.
“מי צריך אותך עכשיו? /
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?”
הרהורים עולים לי בלב:
מצד אחד “בינתיים אני נח” ו”לכל הכיוונים נפתח”.
אך מה יקרה אם לא אדביק את הקצב?
אם אשאר לשכב “תחת גשר מט ליפול”, האם יפול?
ו”מי צריך אותך עכשיו? / מי בכלל זוכר אותך עכשיו?”
האם אני עלול לאבד את הרלוונטיות שלי? את השייכות?
ואולי לא אמצא מוצא?
“ולך תצא מזה עכשיו / איך תצא מזה עכשיו?”
את התשובה אני מוצא (עם מאיר) בדימוי הנחש.
“…מביט בנשל הנחש
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח
בהשילי בלי כל חשש
תרבות של עור אשר יבש
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע”
בהתבוננות על תהליך ההתחדשות של הנחש ע”י השלת עור מת.
משהו בי מבקש למות, להסתיים. האוכל להשיל מעלי את כל החלקים שמרגישים מתים?
ומן המוות אעבור לידה מחודשת. תהליך של זיכוך, זיקוק פנימי וחיצוני להתקרב ממקום מותאם ובכך לעלות על השביל מחדש.
(“לך תתחיל למצוא שוב את הקשר…”)
גם הפחד עצמו מתגלה כשער.
דווקא בחשש עצמו בפער ובאיבוד הקשר אני מוצא שער לפתרון –
“לך תתחיל למצוא שוב את הקשר(!)“
לחפש חוטי חיים מקשרים.
הכרה בגעגוע הקיים בי שמבקשת תנועה וחיבור נקי ומחודש.
תפילה לממקד
הכנה לפני מפגש התמקדות
אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן.
אוֹר אֵין סוֹף, אוֹר עֶלְיוֹן. יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת, שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וּמֵעֶרְכֵי לֵב הָאָדָם.
כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי לְהִכָּנֵס לְהִתְוָועַדוּת זוֹ בְּשָׁלוֹם מִתּוֹךְ נְקִיּוּת הַמַּחְשָׁבָה וְזַכּוֹת הַלֵּב.
וְנָתַתָּ לְעַבְדֵּךְ לֵב שׁוֹמֵעַ, בִּינַת הַלֵּב. רוּחַ חָכְמָה וּתְבוּנָה, כְּלָיוֹת נוֹבְעוֹת עֵצָה וְחָכְמָה.
לֵב טָהוֹר בָּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חָדָשׁ בַּקְּרָבִי.
מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ. מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
עֲשֵׂה עִמָּנוֹּ פְּלָאוֹת וְחָנְנוּ מֵאִתְּךָ לְגַלּוֹת וְלִדְלוֹת הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים הַנִּמְשָׁכִים מֵעִמְקֵי עֲמָקִים תְּהוֹם רַבָּה.
וּתְזַכֵּנִי בְּרַחֶמְךָ וְתוֹדִיעֵנִי בְּאַהֲבָתְךָ לְהַקְשִׁיב וּלְהָאִיר מִתּוֹכָם עֵצוֹת אֱמֶת, יְשָׁרוֹת וּבְרוּרוֹת.
וְתָבוֹא בְּקִרְבֶּנוּ הַהַרְגָּשָׁה וְיֹאמַר לִי לִבִּי – צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף מְזֻקָּק.
* לע”נ חיה בת מרים